הרב מאיר טרגר שליט"א
רו"מ בכולל "בית אלחנן דב"
שיעור בעניין טבילת כלים
טבילת כלים.
במשנה ובגמרא בעבודה זרה דף עה: למדו חז"ל מהפסוקים האמורים במלחמת מדיין שכלים שנקנו מגוי ומשמשים לאכילה חייבים בטבילה במעיין או מקווה כשרה. ואפילו בכלי חדש שלא השתמשו בו ואין בו טעם איסור, מ"מ צריך טבילה שאין הטעם משום מאכלות אסורות אלא כדי שיצאו מטומאת גוי לקדושתו של ישראל – ירושלמי ע"ז שם. ולכן גם השתמש בכלי קודם שנטבל לא נאסרו המאכלים. ונחלקו הראשונים אם טבילה זו מה"ת או מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ולהלכה רוב הראשונים סוברים שהוא מה"ת. והנה כלים חדשים שלא נטבלו אע"פ שאינם אוסרים את המאכלים מ"מ אסור להשתמש בהם קודם טבילה ונחלקו האחרונים אם האיסור שימוש מה"ת או מדרבנן בפמ"ג [תע"ב לעניין ד' כוסות] משמע שהאיסור להשתמש הוא מה"ת וכ"כ במנחת שלמה בשם השאג"א אמנם בישועות יעקב יו"ד ר"ס קכ' ס"ל שהאיסור הוא מדרבנן, וכן ס"ל למ"ב בביה"ל סימן שכג' סעיף ג' בביה"ל ד"ה מותר להטביל ויש שהעירו שלסוברים שיש איסור מה"ת א"כ זהו דין התורה שכדי להשתמש צריכים לטבול וכל זמן שאינו משתמש אין צריך טבילה, אבל לסוברים שהאיסור הוא מדרבנן א"כ אדרבא מיד שקונים את הכלי מצוה להזדרז להטבילו.
בגדר האיסור שימוש בכלי שאינו טבול.
כתב הרמ"א ביו"ד סימן קכ' סי"א ישראל וגוי שקנו כלי בשותפות אין צריך טבילה. ומבואר הטעם באו"ה הובא בש"ך ס"ק כד' ובביאור הגר"א שם שאע"פ שישראל משתמש במה שקנה מן הגוי כיוון שאפילו אם יטביל את הכלי לא תועיל הטבילה משום שעדיין שם הגוי עליו שהרי יש לו שותפות בכלי, לכן אין צריך לטובלו. והקשה הבית מאיר ועוד כמה אחרונים נהי שלא תועיל לו טבילה עדיין אסור לו להשתמש בו וע"ש מה שהקשה עוד שבשעה שמשתמש בו הישראל הוברר שהוא שלו לאותה שעה. ובמנחת שלמה ח"ב תירץ הגרשז"א זצ"ל שהאיסור להשתמש בכלי אינו משום מאכלות אסורות וכדלעיל אלא משום המצוה המוטלת עליו לטובלו, וכיוון שאינו יכול לטובלו מהטעם האמור ממילא אין כאן איסור. וכעין מה שמצינו לעניין אונן ר"ל שפטור ממצוה אבל אסור לעבור על איסור ואם רוצה לאכול אוכל בלא ברכה, וקשה נהי שפטור ממצות הברכה אכתי אסור לאכול דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, וכן בספק ברכות שקי"ל לקולא ותיקשי איך ימשיך לאכול בלא ברכה הרי יש כאן ספק איסור וע"כ כנ"ל שהאיסור ליהנות בלא ברכה הוא משום המצוה וכיוון שאינו יכול לקיים את המצוה שוב אין כאן איסור. [והגרשז"א דן גם במי שמתארח אצל אינו שומר תו"מ שאין כליו טבולים והוא א"י לטובלם אם מותר להשתמש בלא טבילה.
סוגי הכלים החייבים בטבילה.
בגמרא ע"ז שם מבואר שכלי מתכות חייבים בטבילה מה"ת שהרי אלו נאמרו בפרשת כלי מדין "אך את הכסף ואת הזהב וגו'" וחכמים הוסיפו אף כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה [ע"י התכה] ככלי מתכות דמו. אבל כלי חרס אינם צריכים טבילה כלל. והנה בפרשה הנ"ל הוזכרו ששה מיני מתכות זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל, ועופרת. ונאמרו שם הן לעניין טבילת כלים והן לעניין קבלת טומאה למקדש ולכהנים. ובאגרות משה יו"ד ח"ב קסד' ובח"ג סימן כב' דן האם כלי מתכות ממינים שאינם מוזכרים בפרשה גם הם בכלל כלי מתכות ומקבלים טומאה ככלי מתכות וכן חייבים בטבילת כלים מה"ת או שאין לנו אלו האמורים בפרשה ושם ר"ל שאין לנו אלא ו' אלו. והגר"י קמינצקי ז"ל בכ"מ [אמת ליעקב שבת ט"ו וכאן על התורה ובעו"מ] הביא שנחלק בזה בעל התפארת ישראל עם הגר"א בהקדמה לסדר טהרות הנקרא יבקש דעת אות מד' שהביא מהגר"א שרק ששה אלו והוא כתב שנ"ל שמתכות חדשות שנמצאו מקרוב הם גם בכלל כלי מתכות. וכ"כ בערוה"ש יו"ד קכ' כג' שכל מיני מתכות בכלל. אמנם באמת ליעקב שם ר"ל כהגר"א והאג"מ, והביא ראיה מרש"י ר"ה יט: שכתב שם הטעם שכלי זכוכית אין מקבלים טומאה מה"ת משום שרק מתכות האמורות בפרשה בכלל. ומשמע מדבריו ש"זכוכית" בכלל מיני מתכות ומה שאינו מקב"ט משום שאין לנו אלא ששה מתכות האמורות בפרשה. וע"ש ברש"ש שגם הבין כן ברש"י וכתב כמה נפק"מ לפי"ז. שוב שמעתי ראיה זו מרש"י הנ"ל משמי' דהגר"ה פאדווא זצ"ל. וע"ע להגר"מ שטרנבוך שליט"א מש"כ להסתפק בדין זה וכן במנח"י ח' סט' ויש בשאלה זו עוד נפק"מ לעניין הסרת הסכין של מתכות מעל השולחן בברכת המזון וכן מי שרוצה לחתוך ציציותיו שכתב המג"א והמ"ב שאין לחותכם בברזל כמזבח שאסור להניף עליו ברזל. האם יהיה מותר לחותכם במספריים של אלומיניום. ומצאתי בפסקים בשם הגרח"פ שיינברג זצ"ל שסכין של אלומיניום אין צריך להסיר.
ובכל הנ"ל יש נפק"מ גדולה להלכות טומאת כהנים כמבואר באג"מ הנ"ל וכן לספקות בטבילת כלים אם יהי' ספקם לחומרא או לקולא. ומה שיש להעיר בזה במקצת שהחלוקה בין מיני המתכות החדשים כאלומיניום טיטניום ואחרים הוא משום המעלות שבו הם ניתכים הולכת חום וחשמל בהם משקלם וכ"ז נקבע ע"י השינוי במרכיבי האטומים שלהם. וחלוקה זו היא לפי צורת שמחלקים בכלי המדע של ימינו, ויש לעיין האם חלוקת התורה או חז"ל תהיה אותה חלוקה או אולי לרוחב דעתם חלק מאותם מתכות הם בכלל ברזל או מתכת אחרת וא"כ מאן ספי לן להקל באיסורים או במצוות עפ"י החלוקה המקובלת אצלנו וצ"ע.
כלי גוי שהופקרו האם חייבים בטבילה.
הגרצ"פ בהר צבי נשאל על כלים שהשאירו הערבים כשברחו במלחמת השחרור מבתיהם והשאירו בתים מלאים כ"ט ונלקחו כליהם ע"י יהודים ושאלו האם חייבים בטבילה. ובתחילת הדברים הביא מהכלי חמדה בפרשת מטות שהביא דברי הרמב"ן למה נצטוו ישראל על הגעלת כלים רק במלחמת מדין והלא כבר כבשו ארץ סיחון ועוג. והיה להם לשלל ולמה לא נצטוו אז על הגעלת הכלים. ותירץ הרמב"ן שכיוון שמלחמת סיחון ועוג היא מז' עממין שהיא מלחמת מצווה שהותר בה אפילו כותלי דחזירי כמבואר בחולין יז ע"א, וא"כ אף הלוע בכלים הותר ולא נצטוו על הגעלת הכלים. משא"כ מלחמת מדיין שהייתה מלחמת נקמה לא הותרו מאכלות האסורות וממילא היו צריכים לפרשת הגעלת כלים עכ"ד הרמב"ן. והקשה בכלי חמדה תינח הגעלת כלים אבל טבילת כלים למה לא הקשה הרמב"ן ותירוצו לא יועיל שהרי הבאנו שאין בטבילת כלים משום מאכלות האסורות. ועל זה הביא שם בשם הגאון מטשכנוב ליישב שבמלחמת סיחון ועוג הרגו את האנשים נשים וטף ואח"כ באו לשלל וא"כ היה השלל הפקר ולא בא מרשות הגוי לרשות ישראל אלא מן ההפקר ולא התחייבו בטבילה משא"כ במלחמת מדיין שהשאירו את הנשים והטף וירשו מאבותיהם את הכלים ובא להם לישראל מאת המדיינים לכך נתחייבו בטבילת הכלים . ולפי"ז רצה לומר שם בהר צבי שגם כאן ברחו הערבים מעריהם מפחד היהודים וא"כ נעשו הכלים הפקר ורק אח"כ בא להם השלל מן ההפקר וא"כ להנ"ל לא התחייבו בטבילה.
ובהר צבי שם הקשה ע"ז ממה שנפסק ביו"ד שם שישראל שקנה סכין מגוי ודעתו לחתוך בו קלפים אין צריך טבילה, ואם לקח ממנו ישראל חברו להשתמש בו לאוכלין חייב לטובלו והרי כאן עבר רשות שאינה חייבת ואעפ"כ חוזר ומתחייב. ולכאורה אין כאן שאלה כלל שהרי ישראל הראשון נמי התחייב אם ירצה להשתמש בו לאוכלין ואם כן אין כאן רשות פטורה ושם נמי דחה באופן דומה. ולהלכה מסיק שם לדחות דברי הרב מטשכנוב שקשה להוציא הלכה מתירוץ על קושיה זו, דיש לומר שלא ציוותה התורה על זה עד כאן ויש עוד כיו"ב מצוות שלא נתחייבו עד זמן מסוים, ומה שהרמב"ן הקשה מהגעלת כלים התם משום שכבר נאסרו במאכולות האסורות וכיוון שכן אף הבלועים נאסרו ולא התחדש אלא אופן ודיני ההגעלה לזה הקשה למה לא הצטוו קודם לכן ותירץ כנ"ל, ע"ש. ובספר משנה הלכות ח"ה סימן ק''י האריך ליישב דברי הטשכנובר ושם ביאר גם במה שציוה הקב"ה ביצ"מ שיקחו כלי מצרים בשאלה ולא במתנה כדי שלא יתחייבו בטבילת כלים, ואח"כ כשטבעו בים זכו מן ההפקר ע"ש שהאריך בזה הרבה.
והנה מהא דאו"ח הנ"ל סימן שכ''ג שמי שיש לו כלי שאינו טבול בשבת יקנה לגוי וכו' או יערים ולא מצאו עצה ע"י הפקר נראה שאם כבר התחייב הכלי בטבילה א"א לפוטרו ע"י הפקר, ולמעשה בשבט הלוי פסק שוודאי חייב בטבילה רק הואיל ונפיק מפומיה דהגר"א טשכנובר לכן לא יברך על הטבילה ובמנחת שלמה שם ח"ב סימן ס''ז כתב שאם ישראל הנה מגוי והפקירו וזכה בו ישראל אחר שאין צריך לטובלו ויש עוד להאריך בזה ונפק"מ הרבה במצא מציאה בעיר שרובה נכרים שזוכה בה אם צריך טבילה ודוק.
עוד אחרונים שהקשו על הרמב"ן מטבילת כלים.
והנה על קושיית הכלי חמדה על הרמב"ן למה לא התחייבו בטבילת כלים במלחמת סיחון ועוג רק במלחמת מדיין. מצאנו עוד באחרונים שהקשו כנ"ל החת"ס על התורה בתורת משה כתב שכיוון שמלחמת סיחון הם ז' עממין שנאמר עליהם כבר סר צילם מעליהם מלאך ושר שלהם בשמים שהוא שורש טומאתם בטל כבר תו אין צריך טבילה. ובגידולי טהרה על מקוואות סו"ס יז' כתב שכיון שארץ סיחון מהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה וכבר זכה בה כל כליהם הם בחזקת גזול מישראל ע"ש וצ"ע הא כבר נתייאשנו מהם, וראיתי בשם הגרשז"א שאולי גוי שגזל אפילו התייאש ישראל כל זמן שלא שילם חוזר בעין ועי'. ובשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"ד סוף תשובה י"ז כתב שבלומדו עם התלמידים הלכות טבילת כלים הוכיח מהקושיה הנ"ל כהראשונים שטבילת כלים אינה מן התורה, ועוד כתב שם שלשיטת הרדב"ז ניחא שהנה נחלקו הרמב"ן והרדב"ז למה לא נצטוו על דיני טומאת מת וכהנים במלחמת סיחון כמו שהצטוו כאן במלחמת מדין והרמב"ן תירץ שטומאה הותרה בציבור וכאן הרי היא כמלחמת יחיד ע"ש, אמנם הרדב"ז תירץ שכמו שהותר במלחמת מצווה מאכלות האסורות וכדלעיל ה"ה הותרה טומאה שהרי אפילו כהנים יוצאים למלחמת מצווה ולכן הותרה ג"כ טומאה ע"כ. והשו"מ כתב שם שה"ה טבילת כלים כיוון שעניינם להוציאם מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל וטומאה הותרה לכך אין צריך להטבילם ע"ש. והוא פלא מה שייכות טומאת עכו"ם של טבילת כלים לטומאת כהנים, ועוד עיין מה שכתב הגר"י קמנצקי הנ"ל להוכיח ממה שהרמב"ם כתב דין טבילת כלים בהלכות מאכולות אסורות ולא בספר טהרה הרי שאע"פ שכתב הירושלמי שהטבילה להוציאו מטומאת גוי, מ"מ אין לו עניין להלכות טומאה וטהרה. וה"נ בעניין זה וצ"ע.