בס"ד

הרב בנימן רום שליט"א

רו"מ כולל "בית אלחנן דב"

 

גדר מצותה להניחה בתחילת שליש העליון

 

איתא במנחות [לג.] "אמר ר"ז אמר ר"מ אמר שמואל מצוה להניחה בתחילת שליש העליון,. ונקט הרמב"ם [פ"ו הי"ב] שאם קבעה למעלה מזה כשירה בדיעבד [עד הטפח העליון ולא עד בכלל] אך אם קבעה למטה משליש העליון פסולה. והוא כרבי יוסי [בברייתא שם] שדרש 'וקשרתם' 'וכתבתם' מה קשירה (דתפילין הן של יד והן של ראש) בגובה אף כתיבה (דמזוזה) בגובה.

וכתב הב"י [רפט' ב'] דמעיקרא סלקא דעתיה דר"ז בתחילת שליש העליון דווקא קאמר ולא למעלה ולא למטה, ומשום כך הקשתה הגמ' דלא אתיא כרבי יוסי. ותרצה הגמ' שר"ז לא אתי לאפוקי אלא למטה, אבל למעלה כשרה כרבי יוסי. אלא שחדש ר"ז שאעפ"כ לכתחילה מצוה להניחה בתחילת שליש העליון בדווקא, ודרבי יוסי איירי היכא שבדיעבד קבעה למעלה מזה שכשרה בדיעבד כל שהיא בגובה.

ויל"ע דמאחר שדרש ר"י שמקום הנחת המזוזה היא בגובה הפתח. והיינו בשליש העליון של הפתח – אזי טפי היה צריך לומר שעיקר מצוותה בסוף גובהה, [כדעה שהובאה בשה"ג] או עכ"פ בכל גובהה בשווה (כדעת הרא"ש ותוס' וטור). אך האיך ניתן לומר דילפינן מדרשה להניחה בגובה ועם זה לומר שאדרבה מצוותה בתחילת שליש העליון' ולמעלה מכך הוא רק בדיעבד.

ומה שבאר הב"י שדרשת רבי יוסי איירי היכא שבדיעבד קבעה למעלה ממקום מצוותה שכשירה בדיעבד כל שהיא בגובה – הוא תמוה מאוד, שהרי זו דרשה גמורה שילפינן מינה לפסול למטה משליש העליון, וא"כ היכן מצינו דרשה גמורה שמחדשת דין בדיעבד בלבד.

דעת הרא"ש שלמסקנת הגמ' כל השליש העליון כשר לכתחילה. אולם לדינא פסק השו"ע [רפט' ב'] כרמב"ם שלכתחילה יקבענה דווקא בתחילת שליש העליון. ולמעלה מכך כשר בדיעבד[1].

והוסיף הט"ז [סק"ג] שמבואר בב"י בשם המרדכי שאם הפתח גבוה הרבה אין לעשות המזוזה גבוה מכתיפיו דאז אינה נראית לעיניו בכניסה ויציאה[2]. והביא הט"ז על כך סמך מפסוק 'ולבנימין אמר וכו' ובין כתיפיו שכן' להורות שארצו ישכון לבטח טפי משאר ארצות, דאילו בשאר ארצות אין השראת השכינה אלא במקום מזוזה שהיא בין כתיפיו של אדם, אבל בנימין 'חופף עליו כל היום' מלבד 'ובין כתפיו'.

והמתבאר בט"ז דלעולם מצוות מזוזה היא 'בין כתפיו', בין אם הפתח גבוה [שבזה איתא בירושלמי שמניחו בין כתפיו] ובין בפתח רגיל [שבזה נפסק לדינא כרמב"ם שלכתחילה מניחה בתחילת שליש העליון אבל כשר בדיעבד בשאר משך השליש העליון][3] וא"כ צ"ב מדוע תלה ר"ז דינו 'בתחילת שליש העליון', הל"ל דמצוותה כנגד כתפיו מאחר דקאמרת שזהו דינה בכל סוגי הפתחים.

ותו האיך יתכן במציאות שכנגד תחילת שליש העליון חשיב בין כתפיו, ואף למעלה מכך בשאר השליש העליון – אף שם חשיב כנגד כתפיו, שהרי קאמרת שלעולם מזוזה שהושמה כדינה בפתח נחשבת "בין כתפיו".

 

בלחם הפנים [לבעל קיצור שו"ע] הביא את הש"ך וחיי אדם ודרך החיים שפסקו שבפתח גבוה מניחו כנגד כתפיו. והקשה שפסק זה תמוה מאד בעיניו "כיון דרוב הפוסקים ס"ל דש"ס דידן חולק על הירושלמי, ולש"ס דילן אם הניחה למטה משליש העליון פסולה כמ"ש הב"י דהא יליף לה מקרא, האיך נניח את רוב הפוסקים וניזול בתר מעוטא (וגם להירושלמי נראה שאם שינה אין מעכב דלאו מקרא יליף לה) ופוק חזי מאי עמא דבר. והנה לפום מאי דנקטינן דכל משליש העליון ולמעלה הוא מקום מזוזה, והרי סתם פתח הוא גבוה כקומת איש ואם כן המזוזה למעלה מכתיפיו, (עכ"פ לאורך שאר השליש העליון). ולומר דלמטה מן התקרה עד שליש לא קפדינן ולמעלה מבין כתפיו קפדינן צ"ע גדול". והם קושיות אלימתות ואף קושיותינו בכלל קושיותיו.

 

הראב"ד [פ"ו הי"ב] השיג על הרמב"ם "א"א אמרו בירושלמי הגע עצמך שהיה שער גבוה מניחה כנגד כתפיו ודיו". וצ"ב מדוע הוסיף וקאמר "הגע עצמך", היה סגי שיביא את דין הירושלמי שבפתח גבוה מניחו בין כתפיו. [ואף בירושלמי עצמו לא נאמר לשון זה בעצם הדין אלא בשאלת הגמ' 'הגע עצמך פתח גבוה מאי'].

ותו דלגרסת הכס"מ והמגדל עוז השגת הראב"ד היתה "הגע עצמך שהוא שער גבוה מניחו כנגד כתפיו ודיו" – בלא לציין שהוא מירושלמי. ועל כרחך השגת הראב"ד בלשון 'הגע עצמך' בלא המקור מירושלמי היא דמתוך דברי הרמב"ם עצמו מוכרח שבפתח גבוה מניח בין כתיפיו, וצ"ב האיך מוכרח כן מתוך דברי הרמב"ם.

 

והנה בירושלמי [סוף מגילה] נחלקו אמוראים היכן מקום מזוזה. ותרוייהו סברי דניתנת בתחילת שליש העליון [כדעת ר"ז א"ש בסוגיין] אלא שנחלקו האם סוף מזוזה במקום זה או תחילת מזוזה במקום זה[4]. ומבאר הקה"ע דרק למצוה הוא בתחילת שליש העליון [וכדעת ר"ז בסוגיין] אבל למעלה במשך השליש העליון כשר בדיעבד כדעת ר' יוסי דילפינן מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה[5].

והמשיך הירושלמי "בר טברי שאל לר"י הגע עצמך שהיה שער גבוה. א"ל נותנה בין כתפיו". ואף בכאן קשה דה"ל לשאול 'ובשער גבוה מאי' – אך מלשון 'הגע עצמך' משמע שכל יסוד השאלה היא מכח הנאמר לעיל דמניחה בתחילת שליש העליון. וצ"ב אמאי.

ובקה"ע פרש את שאלת הגמ' 'הגע עצמך שהיה שער גבוה' – "וכשתינתן בשליש העליון אין יכולים להסתכל בה מפני גובהה, ועיקר מצוותה לזכור מצוות ה'".

והנה אכן נתבאר בכמה מקומות שעיקר מצוות מזוזה היא כן. שהחיי"א [ריש מזוזה] הביא לשון הזוה"ק "פקודא למקבע בר נש מזוזה לתרעיה דלא ינשי בר נש דוכרנא דקוב"ה לעלמין. ודא איהו כגוונא דציצית כדאיתא 'וראיתם אותו וזכרתם את וכו'. כיון דחמי בר נש האי דוכרנא אדכר בגרמיה למעבד פקודא דמריה".

וכן ברמב"ן [דברים ו' ז'] כתב על מצוות מזוזה "שלא נזכרה, ואולי גם זו מבואר נרמזה שם במצוות 'ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך'. והמבואר דעיקר ענינה של מצוות מזוזה היא לזכרון בין עיניך ועל כן נחשב שנרמזה כבר המצוה בספר שמות קודם כתיבתה במשנה תורה.

 

ונראה שזהו יסוד וטעם מש"כ ר"ז 'מצוותה בתחילת שליש העליון', דמאחר שסתם פתח הוא כגובהו של אדם [כפי שכתב הלחה"פ] ובד"כ בפתח כזה – כנגד כתפיו הוא מקום תחילת שליש העליון וזהו שחדש ר"ז שעיקר מצוותה במקום זה כי עיקר מצוותה לראותה ולזכור מצוותיו ובמקום זה הוא האופן היותר קרוב לראותה מיד.

אלא שמילפותא דר"י 'מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה' – נתחדש לדעה זו שבדיעבד אף שאר שליש העליון כשר אף ששם אינו קרוב לראותה מיד. והוא משום שהוא מתיחד כמקום אחד עם תחילת שליש העליון – שכולו חשיב גובה הפתח וכולו הוא שליש העליון של הפתח וממילא כל שהמזוזה נמצאת יותר גבוה מתחילת שליש העליון – כשר בדיעבד מאחר שהוא רואה את מקום של תחילת שליש העליון ועל חלקו העליון של מקום זה עצמו נמצאת המזוזה אזי בדיעבד חשיב שהמזוזה נמצאת במקום ראיה כי חלק ממקום שהיא עליו – רואה מיד.

 

וז"ל המהרי"ל [שו"ת החדשות קכב'] "מה שכתב מר אם יש להניח המזוזה משליש העליון מפתח לא ידענא מה היא דמסקינן שם להרחקה אתמר שלא ירחיקנה מן המשקוף יותר משליש העליון. אבל כל השליש העליון כשר. ואם באת להחמיר על עצמך ולקיים דברי הירושלמי שאין להניחה יותר מכתפות האדם אף כי פליג אתלמודא דידן וכו'". ומתבאר בזה יסוד דידן. שאם אמרינן שמצוה להניחה בדווקא בתחילת שליש העליון – הוא בכדי לקיים את דין הירושלמי שאין להניחה יותר מכתפות האדם. וע"ז טען המהרי"ל שמסקנת הבבלי היא שכל השליש העליון כשר בשווה ואין מצוה בדווקא להניחה בתחילת שליש העליון – כרא"ש, אך אה"נ כל הפוסקים שנקטו לדינא שמצוה בדווקא להניחה בתחילת שליש העליון – הוא משום שבזה מתקיים נתינתו כנגד כתפותיו – שהוא מקום ראיתה בשופי וכמבואר.

 

וז"ל החזקוני [דברים ו' ט'] "'על מזוזת' אמרו רבותינו 'נגד כתפות האדם בתחילת שליש העליון ולצד חוץ'". והמבואר דתחילת שליש העליון הוא כנגד כתפותיו וצרף לכאן דין טפח סמוך לחוץ – – דמשם חזינן דיש דין לתיתה במקום שיפגע במצוה מיד[6]. א"כ זהו אף טעם הדין להניחה בתחילת שליש העליון שהוא נגד כתפיו שהוא מקום שפוגע ע"י כך במצוה תחילה.

וכך מתבאר בחינוך שכתב [מ' תכ"ג] "משרשי המצוה להיות זכרון לאדם באמונת ה' בכל עת בואו לביתו וצאתו. וכענין שאמרו ז"ל במצוה זו, אמר ר"ז אמר ר"מ אמר שמואל מצוה להניחה בתחילת שליש העליון. אמר רבה מצוה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים מ"ט רבנן אמרי כי היכי דתפגע ביה מצוה מיד". והמבואר שלמד שמצוותה להניחה בתחילת שליש העליון הוא כדי להיות זכרון בכל עת בואו וכו' – והיינו שזה המקום הראוי יותר לזכרון כי זהו מקום שיראהו מיד באופן היותר קל.

 

והנה בגמ' איתא הדין 'דמצוותה בתחילת שליש העליון' ומיד לאחריה הדין 'טפח סמוך לרה"ר'.

אולם הרמב"ם [פ"ו הי"ב] הקדים את דין 'טפח סמוך לרה"ר' לדין 'המצוה להניחה בתחילת שליש העליון'.

ולדברינו אתי שפיר שדין 'טפח הסמוך לרה"ר' נתפרש טעם 'כדי שיפגע במצוה מיד'. ואף מה שמצוותה ב'תחילת' שליש העליון על כרחך מטעם שיפגע במצוה דאל"כ היצל"ה שלכתחילה בכל השליש העליון. [ועיין לשון המרדכי הובא בב"י בסעיף זה שאכן למד הדין גבי שבפתח גבוה צריך להניחו בין כתפיו – כי צריך לפגוע במצוה כדחזינן גבי דין טפח סמוך לרה"ר].

וכל מה שאהני לן הילפותא דרבי יוסי הוא להחשיב כל השליש העליון כמקום ראיה מאחר שהוא חלק מתחילת השליש העליון שהוא מקום ראיה, וכשיש מזוזה בשאר גובה הפתח אמרינן דחשיב במקום ראיה כי סכ"ס תחילת גובה זה שהוא מקום אחד עמו – הוא נגד כתפיו שהוא עיקר מקום ראיה.

אך היכא שהשער גבוה – שאז אין חלק מהשליש העליון כנגד בין כתפיו – במקום ראיה – בכה"ג אדרבה אין שום דין ותועלת בנתינתה בשליש העליון – אלא אדרבה צריך לתיתה דווקא במקום הראיה כנגד כתיפיו – אף שהוא נמוך משליש העליון. וכל הא דשליש העליון מעכב ולמטה ממנו פסול הוא רק כשהוא חלק ממקום הראיה. אך היכא דאינו חלק ממקום הראיה – אדרבה הדין הוא לא לתיתו בשליש העליון אלא דווקא כנגד מקום הראיה, שעיקר מצוותה לתיתה במקום ראיה.

ונראה דזה כוונת הלבוש [רפט' ב'] שאחר שכתב הדין לכתחילה לתיתה בתחילת שליש העליון ודרשת רבי יוסי דכשר בשאר שליש העליון, כתב "ואם הפתח הוא גבוה הרבה יניחנה כגד כתפיו אע"פ שאינה בגובה המזוזה כיון דטעמא נמי הוא כדי שיפגע במצוה מיד ואם יניחנה בגובה יותר הרבה מכנגד כתפיו יוצא ונכנס ואינו רואה אותה ואינו פוגע בה". [ומש"כ כיון דטעמא 'נמי' אף שכבאורינו הוא 'עיקר הטעם' – הוא משום שבגמ' מפורש הילפותא דרבי יוסי על שליש העליון, וע"ז קאמר שיש טעם נוסף שלא נתפרש בגמ' זו אך ע"כ הוא טעם עיקרי שעל כן דוחה דין שליש העליון והדרשה שנאמרה בגמ'].

 

ובזה מבואר היטב מש"כ הב"י שכל הילפותא דר"י היא גבי הדיעבד, אך לכתחילה מצוותה בתחילת שליש העליון בלבד. דדרשתו ללמד דכל שליש העליון – שם אחד לו וממילא כשתחילת מקום זה במקום ראיה חשיב המזוזה בשאר שליש העליון כנמצאת על מקום זה כי היא נמצאת על חלקו ועל כן הרואה מקום זה חשיב ראוה המזוזה במקומה.

 

ומיושב היטב מש"כ הט"ז דלעולם נתינת המזוזה היא 'בין כתפיו'. דזהו סיבת עיקר מצוותו לתיתו בתחילת שליש העליון כי שם עיקר מקום ראיה. ואף בדיעבד כשנותנו בשאר שליש העליון היות שהוא 'מקום אחד' עם תחילת שליש העליון שהרי על כולו יש שם 'גובה הפתח' 'ושליש העליון' – אזי אף כשהמזוזה נמצאת שם והוא רואה את תחילת שליש העליון שהוא חלק ממקום אחד של המזוזה – חשיב כאילו המזוזה במקום ראיה בין כתפיו. וכן בפתח גבוה – דינו לתיתו כנגד כתפיו.

ואף בפתח נמוך שנותנו לכתחילה בתחילת שליש העליון שהוא חלק ממקום אחד של המזוזה – חשיב כאילו המזוזה במקום ראיה בין כתפיו. וכן בפתח גבוה – דינו לתיתו בין כתפיו.

ואף בפתח נמוך שנותנו לכתחילה בתחילת שליש העליון הוא גם חשיב כניתן בין כתפיו בעיקר מקום ראיה, כי פשיטא שדין זה של ראייתה הוא כשנכנס ובפתח נמוך כשנכנס חייב להתכופף ואז ג"כ תחילת שליש העליון הוא כנגד כתיפיו וא"כ לעולם חשיב נתינתה כנתינה בין כתיפיו וכדברי הט"ז.

 

ועפ"ד מיושבים היטב דברי הדרך החיים והיד הקטנה שאחר שהביאו שלכתחילה יניח בתחילת שליש העליון, ולמעלה משם כשר בדיעבד, ולמטה ממנו פסול לגמרי הוסיף היד הקטנה [ג' יא' ועד"ז כתב הדה"ח] "והני מילי במקום ש'תחילת שליש העליון' הוא אינה למעלה מכתפיו של אדם, אבל כשהפתח גבוה הרבה ואם יניחנה ב'תחילת השליש העליון' יהיה למעלה מכתפיו של אדם לא יניחנה שם מפני שהיא במקום שאינה נראית לו, אלא יניחנה כנגד כתפיו ואפילו היא למטה משליש העליון.

וצ"ב אם רק בתחילת שליש העליון חשיב כנגד כתפיו, וכנגד כתפיו הוא לעיכובא – אמאי כשר בדיעבד לתיתה למעלה מתחילת שליש העליון. הרי אינו כנגד כתיפיו.

ועל כרחך כנ"ל. דעיקר מצוותה לתיתה בתחילת שליש העליון כי עיקר מצוותה – לראותה ולזכור המצוות – ושם שהוא מקום בין כתפיו הוא עיקר מקום הראיה. ומה שכשר בשאר שליש העליון אע"פ שאינו בין כתפיו – על כרחך כדברינו – שחשיב כניתן במקום ראיה כי הוא מקום אחד עם מקום הראיה. ועל כן במקום שתחילת שליש העליון גבוה יותר ממקום ראיה – היינו גבוה יותר ממקום בין כתפיו – א"כ אין שום ענין וקיום בהנחתה בשליש העליון, כי עיקר ענינה הוא לתיתה במקום ראיה וכאן אין שום חלק ממנה במקום ראיה.

ואכן היד הקטנה כתב ושנה ושילש [פ"ג מנ"ע כ"ה] שעיקר המצוה הוא שתמיד בכניסתו וביציאתו יפגע ביחוד השם, וזה הטעם שפסקו שלא להניחה למעלה מכתפיו אע"פ שעי"כ תהיה למטה משליש העליון. [ומזה הוליד דין שצריך שתהיה נראית ואם הטמין אותה במזוזת הפתח באופן שאין שום הכר להיותה שם – פסול].

וכן מתבאר בסמ"ג [עשה כ"ג] שכתב "יש אומר שיש בירושלמי 'עיר שיש בה חזירים פטורה מן המזוזה'. ואמר ריב"א נשתקע הדבר ולא נאמר וכו', ועוד אפילו ישנו בשום מדרש זהו דווקא בפתח הבית שהחזירים מצויים שם וכו' ואפילו בפתח הבית – במקום שתחילת שליש העליון למעלה מעשרה יכול להניחה". והמבואר שאם תחילת שליש העליון הוא למטה מעשרה אינו יכול להניחה בשאר שליש העליון שגבוה מעשרה. וצ"ב שהרי דעת הסמ"ג כרא"ש שכל השליש העליון כשר לכתחילה. והרי יכול להניחה בשופי למעלה מעשרה – אפילו אם תחילת שליש העליון בתוך עשרה.

והמבואר בסמ"ג שאף שנקט כרא"ש שכל השליש העליון כשר לכתחילה – אף לדידיה לעולם יסוד דין הנחתה הוא במקום שנראית יותר והוא מקום תחילת שליש העליון, אלא שאהני דרשת רבי יוסי לומר שמאחר שכל השליש העליון הוא מקום אחד עם מקום תחילת שליש העליון – אזי גם כשמונח בשאר שליש העליון מתקיים הנחה בין כתפיו מאחר שרואה בין כתפיו חלק ממקום זה שעליו המזוזה והוא חשיב כולו מקום אחד – אזי חשיב כרואה המזוזה.

ועל כן נקט הסמ"ג שאם תחילת שליש העליון אינו מקום ראוי להנחת תפילין [כי הוא תוך י"ט מקום חזירים] אזי א"א לתת בפועל המזוזה בשאר השליש העליון.

ובזה נחלקו מהרי"ל וסמ"ג, שלדעת המהרי"ל [הובא לעיל] למסקנת הגמ' שכל השליש העליון כשר לכתחילה – אין יסוד דין מקום הנחתה במקום בין כתפיו. אך לסמ"ג אף אם כל השליש העליון כשר – יסוד דין מקום ההנחה הוא 'בין כתיפיו' – תחילת שליש העליון וכאמור[7].

ובזה מבואר מדוע הירושלמי העמיד שאלתו ב'הגע עצמך' – והיינו מאחר שנתבאר בירושלמי שמצוותה לכתחילה בתחילת שליש העליון ולא כפשטות דרשת רבי יוסי בכל שליש העליון – על כרחך שעיקר דין הנחתה בתחילת שליש העליון – הוא כי עיקר מצוותה שתיראה לפניו תמיד בכניסתו ותחילת שליש העליון הוא המקום שתראה לו מיד – א"כ הקשה על פי זה – פתח גבוה היכן יניחנה. וע"ז ענהו שאה"נ יניחנה כנגד כתפיו אע"פ שהוא למטה משליש העליון – כי עיקר דינה להניחה במקום ראיה [וכמבואר בקה"ע שם].

 

ונראה דזהו גם יסוד השגת הראב"ד. דהרמב"ם שפוסק שמצוותה להניחה בתחילת שליש העליון – על כרחך שעיקר יסוד דין הנחתה היא במקום שנראית מיד, והוא מקום כנגד כתפיו  שהוא הוא מקום תחילת שליש העליון – א"כ בזה גופא מונח שאם הוא פתח גבוה מניחו כנגד כתפיו אע"פ שהוא למטה משליש העליון. ועל כן אף בלא להזכיר שהוא דין הירושלמי משיג על הרמב"ם שדין זה מוכרח מתוך שיטת הרמב"ם עצמו. וכפי שהכריח הירושלמי דין זה לשיטתו שמצוותה בדווקא מתחילת שליש העליון.

ובכס"מ כתב "ורבינו סובר דמכיון שלא הוזכר בתלמודא דידן משמע דלא ס"ל הכי". אמנם י"ל דסברת הראב"ד דמאחר שדין זה מוכרח מחמת שיטת הירושלמי שסבר הרמב"ם כוותיה 'מצוותה בתחילת שליש העליון', שהרי אף הירושלמי לא הזכירו כחדוש דין אלא כדבר מוכרח מכח הדין דמצוותה בתחילת שליש העליון אזי אף שלא הזכיר הרמב"ם דין זה סבר כך. ולא היה צריך להזכירו כי הוא דין מוכרח מכח שטתו. שהרי על כן לא הקשה הראב"ד מכח שכך כתוב בירושלמי אלא מטענה עצמית של 'הגע עצמך'.

 

והנה ט"ז והש"ך שפסקו כרמב"ם, אעפ"כ פסקו שבפתח גבוה צריך לתנו כנגד כתפיו ואף שהוא למטה משליש העליון. [ויסודם ממרדכי שיבואר שיטתו לקמן]. ואת"ל שלדעת הרמב"ם צריך להניחו בכה"ג בשליש העליון – הרי לדעתו בפחות משליש העליון פסול והאיך מניחים שיטה זו שהיא לעכובא מחמת סברת מרדכי שאין ברירות שהיא לעכובא וכקושית הלחה"פ. ועל כרחך כנ"ל שכל פוסקים אלו נקטי כראב"ד שכך הוא גם דעת הרמב"ם, ואדרבה הדין לעיכובא הוא שמזוזה תהיה במקום כנגד כתפיו אלא שדין זה מתקיים בדיעבד אף כשהמזוזה בשאר שליש העליון – אך דווקא כשתחילת שליש העליון הוא בין כתפיו וכמבואר.

 

ז"ל המרדכי "מסופק היה ר"י אם ההיא דירושלמי שהניחו ר' חנינא כנגד כתפותיו פליג אתלמודא דידן מדלא מפליג בין גבוה לנמוך. מיהו נראה דלמעלה מכתפיו לא יניחנה אם הפתח גבוה כ"כ ושלא יניחנה לעולם במקום שאינה נראית לו. וכן משמע הלשון כדי שיפגע במצוה כדאמרינן בסמוך מניחה בטפח הסמוך לרה"ר כדי שיפגע במצוה מיד". והביאו הב"י.

והנראה בבאורו דאף הוא כרש"י ותוס' לא גרס בגמ' "שיותר לא ירחיקנה מן התקרה", ועל כן נסתפק האם הפשט בגמ' כרמב"ם שגם למסקנת הגמ' מצוותה 'בתחילת שליש העליון' – ושאר שליש העליון בדיעבד, וא"כ "מוכרח" שבפתח גבוה מניחו כנגד כתפיו וא"צ לפרשו וכנ"ל. או דמסקנת הגמ' כרא"ש שכל הפתח העליון כשר לכתחילה וא"כ אין "מוכרח" כלל שבפתח גבוה מניחו כנגד כתפיו.

אלא שבזה גופא יש להסתפק האם לרא"ש מצוותה בשליש העליון – בגובה הפתח ופליג על המתבאר בירושלמי שעיקר מצוותה במקום שנראה היטב – כנגד כתפיו וכפי שנקט המהרי"ל, או אף לרא"ש עיקר מצוות הנחתה במקום שנראה לעיניים. אלא כשתחילת שליש העליון כנגד כתפיו אז בכל שליש העליון מתקיים דין זה כמבואר לעיל שכך נקט הסמ"ג. ואזי אף לרא"ש בפתח גבוה יש להניחה כנגד כתפיו. ודין זה הוכיח מדין טפח הסמוך לפתח שנתבאר שהוא כדי שיפגע במצוה מיד – א"כ עיקר מצוותה הוא שתהיה נראית בטוב וא"כ גם בדין שליש העליון עיקר דינו לתיתו במקום ראיה בטוב ודבר זה מתקיים בכל השליש העליוןכ שתחילתו בין כתפיו – ואזי י"ל שגם לרא"ש בפתח גבוה הדין הוא שיניחנה כנגד כתפיו.

 

והנה לשון הט"ז [הכא וברפ"ז ב' בסופו] ויד הקטנה והרבה אחרונים שכל שהוא למעלה מכתפיו – אין זה מקום ראיה. אולם בש"ך [הכא] יש משמעות שאף למעלה מכנגד כתפיו כשר אם היא נראית היטב.

ונראה שתליה בשני צדדים אלו. דאם כסמ"ג שגם לשיטת הרא"ש שכל שליש העליון כשר – אעפ"כ עיקר יסוד הנחתה הוא בכנגד תחילת שליש העליון שהוא המקום שיפגע בראייתה מיד – והוא מקום בין הכתפיים, אלא שנתחדש שיש קיום זה גם בכל שליש העליון כשמקום תחילתו הוא כנגד בין כתפיו. ואזי כל שהפתח גבוה שתחילת שליש העליון למעלה ממקום בין כתפיו חשיב שאינו מקום ראייתה כדין ופסול.

אך כהבנת המהרי"ל ברא"ש שעיקר דינה הוא להניחה בשליש העליון שהוא גובה הפתח, אלא שאעפ"כ נקטינן שצריך שיתקיים שהוא גם מקום ראייה, אזי כל שנראית בטוב כשר אפילו הוא למעלה מבין כתפיו ואפילו אם תחילת שליש העליון הוא למטה ממקום ראיה זה.

אולם הט"ז שכתב שלעולם מקום הנחתה הוא 'בין כתפיו' – לשיטתו כתב שכל למעלה מבין כתפיו לא חשיב מקום ראיה.

 

תוס' [לג:] ד"ה ומאי שליש העליון דקאמר – להרחיקה. שיותר לא ירחיקנה מן התקרה (כפשט הרא"ש). ובירושלמי משמע דכשהפתח גבוה הרבה מניחה כנגד כתפיו וחולק על הש"ס שלנו. מ"ר." ובפשיטות דעת תוס' דלש"ס דידן בפתח גבוה מניחה בשליש העליון שלא כירושלמי.

אולם ביד הקטנה [פ"ג מנ"ע כג, כה'] כתב ושנה שדעת התוס' כראב"ד וכירושלמי שבפתח גבוה מניחו בין כתפיו. וצ"ב שלכאורה הוא הפך משמעות התוס'.

תו בפסקי התוס' [פ"ה] כתב "מזוזה מניח בשליש העליון (כרא"ש) ובפתח גבוה מניח כנגד כתפיו"[8].

והנה יש להעיר בעיקר דברי התוס' מדוע כתב ש'משמע' בירושלמי שפתח גבוה וכו' הרי זה מפורש בירושלמי. תו מדוע הוצרך להקדים שהפשט בגמ' כרא"ש.

ונראה דהתוס' לא בא לפקפק כלל בדין הירושלמי שבפתח גבוה מניח כנגד כתפיו, וכמבואר בפסקי תוס'. וכוונת דבריו, דאם היינו מפרשים שאף למסקנה מצוה להניח בתחילת שליש העליון – אזי היה מוכרח מכח דין זה – שגם פתח גבוה מניחו בין כתפיו. ואכן הירושלמי קאמר דין זה מכח הכרח זה וכמבואר לעיל. וא"כ ימ"ל שאם לא היה ההכרח הזה – אזי הירושלמי אפשר שלא היה סובר שפתח גבוה מניחו כנגד כתפיו. אולם התוס' שנקט כרא"ש וכפשט הסמ"ג דאף הרא"ש מודה דעיקר מצוותה במקום שנראית – בין כתפיו, א"כ לכאורה לדבריו י"ל שבפתח גבוה מניחו בין כתפיו אפילו בלא שהוא מוכרח [שהרי שפיר י"ל כמהרי"ל]. וזהו שנסתפק אולי הירושלמי לולי ההכרח לא היה אומר דין זה. אך לדינא אף לבבלי מניחה בפתח גבוה בין כתפיו.

וע"פ פשט זה הב"י שהביא את התוס' והמרדכי התכוון להביא ראיה משניהם שבפתח גבוה מניחו כנגד כתפיו.

 

 

 

[1] עד טפח מהמשקוף. ולמטה מכך כתב הב"י שדעת הרמב"ם לפסול וכך נקט איהו גופיה, והובא כך לדינא בט"ז [ג'] וש"ך [ד'].

 

[2] ועד"ז איתא בש"ך [ד'].

 

[3] ולקמן יבואר שכן הדין גם בפתח נמוך שאף שמניחו בתחילת שליש העליון חשיב 'בין כתפיו' משום שבזמן כניסתו חייב לכופף עצמו. ודין בין כתפיו הוא ע"פ שעת הכניסה כפי שיבואר לקמן.

 

[4] כך באר הפ"מ. ובקה"ע באר דמחלוקתם אם מקום חיבורה לכותל בתחילת שליש העליון או נקודת חיבורה היא בסוף השליש האמצעי.

 

[5] ועל כרחך הוא לשני המ"ד, דאל"כ כד מקשה הירושלמי מאי בינייהו לימא אם כשר בשאר שליש העליון איכא בינייהו.

 

[6] ואף שדין טפח הסמוך לפתח הוא רק דין לכתחילה, י"ל שאף יותר פנימה הוא מקום ראיה רק הדין לכתחילה שהראיה תהיה מיד. משא"כ כשהוא בגובה יותר – שאינו נראה להידא הוא דין לעכובא אלולי דרשת רבי יוסי.

 

[7] ולקמן – יבואר שיסוד ספק המרדכי תליא בנידון זה.

 

[8] ופסקי התוס' קאי על תוס' שאנץ ולא על תוס' טוך. אך תוס' דידן הוא תוס' שאנץ (מדחתמו מ"ר.).

Visit

218 Aycrigg Ave

Passaic, NJ 07055
 

Call

T: 973-470-8888

 

Simcha Room Reservations

Dan Ritz - 908-342-3613

 

Contact

btu@btupassaic.com

Annoucements:

btunews@gmail.com

BTU Tax ID# 222737861

© 2013 Bais Torah U'Tefilah